עוצמתה המוסרית של הכרת התודה

 

זכה עם ישראל ובשנים האחרונות מוכנסים לבתי המקדש מעט, קרי: בתי הכנסת עשרות רבות (ויש האומרים: מאות) ספרי תורה "כדי להגדיל תורה ולהאדירה" ובעיקר "כדי להרבות אור וקדושה בעם קודש ולכבודו של האל הקדוש" (מדרש גם). אשר על כן, באופן הטבעי ביותר התרבו ההעוסקים בהאדרת ובהעצמת הטכס הקדוש, 'רכב להכנסת ספר תורה' באמצעות רכב תהלוכות עם שירים וריקודים, תקיעות שופר, ותאורה ססגונית ומעמדות של קידוש ה' ומלכות שמיים. אחת מן החברות החשובות ואשר שמעה יצא כבר למרחוק, "מדן ועד באר שבע" (ומעבר לכך), היא חברת מגה הפקות 

כמי שמוזמן מידי פעם להנחות את הטכס הקדוש ואשר יש בו הוד קדומים וקדושה נאצלת, מרגיש אנכי צורך להודות, להוקיר ולהעריך זאת מצד הכרת הטובה למגה הפקות, ובאת בקול גדול בזה המאמר לשבח ולקלס למעשיהם הטובים. מי ייתן ומאמר תורני קדוש זה יהא מעין ברכת ברכה והצלחה לאורך ימים ושנות חיים ונמשיך יחדיו לקדש שם שמיים ברבים ולקהלים שונים ומגוונים.

 

וגם אמנה, פרשת השבוע "וארא" היא פרשה ייחודית מבחינה טכנית, כמו גם, מבחינה תוכנית. טכנית, פרשה זו היא אחת משלוש הפרשיות הארוכות ביותר בחומש שמות (121 פסוקים, וסימנך: "גיבעול") ואין בה שום איזכור מתרי"ג המצוות. תוכנית, פרשה זו היא המשכה הישיר של פרשת שמות, ובקצרה: לאחר הבטחתו של ה' לגאול את העם מ"בית העבדים ומכור ברזל" (תוך הדגשת "ארבע לשונות הגאולה", פרק ו' פסוקים ו'–ז')באמצעות משה ואהרון אשר ישמשו כנציגים הבלעדיים של המיעוט היהודי בפני רשויות השלטון המצריים עקב שעבודם הקשה, משה חוזר למצריים ממדיין וניצוץ הגאולה של העם מתחיל מפרשה זו ואילך. בזה, שפרעה ועמו לוקים ב-"7 מכות" (דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד).

 

וזאת למודעי: סיפורי המקרא, בין אם הם כתובים בפירוש ובין אם מסופרים מתוך גרונם של חכמינו ז"ל בספרות הקודש הרחבה מיני ים (תלמודים, מדרשים, דברי הגות ועוד) אין הם סיפורים ארכאיים, ישנים ועתיקים אשר אבד עליהם הכלח. אדרבא! מלבד היותם כר נרחב ופורה של סיפורים היסטוריים המספקים לקוראוללומד ידע ואינפורמציה על העבר והתקופה הקדומה, הם בעיקר, משמשים כדברי לימוד ומוסר, מידות טובות ואורחות חיים אמיתיים ושלמים בבחינת: "כל רואיהם – יכירום…". תורתנו הקדושה היא תורת חיים המשמשת מקור לא אכזב ללימודי לקח תורניים, רוחניים, חינוכיים וערכיים, כמו גם, להסקת מסקנות יישומיות בחייו של כל יהודי ויהודי, בכל זמן וזמן ובכל אתר ואתר. תורתנו משמשת כבסיס חזק ואיתן, כאושיית יסוד וכחומה בצורה של האומה היהודית לדורותיה ולתקופותיה – עבר, הווה ועתיד – כדבריו של הרס"ג (הגאון רב סעדיה גאון 882-942 לספירה) בספרו הידוע, "אמונות ודעות", פרק ג': "אין אומתנו אומה, אלא – בתורותיה".

 

ובמה דברים אמורים? פרשת השבוע מספקת לקוראים וללומדים פירוט של מה משה רבנו ואהרון אחיו מתבקשים לעשות לפני כל מכה ומכה. המכות מתוארות כמעט בפירוט מלא ואת התגובות מן הצד שכנגד, הצד המצרי ש"חוטף" אותן בצורה הקשה ביותר.  אהרון אומנם נתמנה להיות "העזר שכנגד" לצידו של משה, אולם, משה הוא אשר נבחר ישירות ע"י הקב"ה להיות "המוציא לאור" והמבצע זאת בצורה מעשית כמאמר הפסוק: "ויאמר אלוהים אל משה: ראה נתתיך אלוהים לפרעה, ואהרון אחיך יהיה נביאך…" (פרק ז', פסוקים א'–ב'). 

 

ונשאלת השאלה: אם כך, מדוע בשלוש המכות הראשונות (וסימנך: דצ"ך) משה מצווה ע"י הקב"ה לומר לאהרון אחיו שיבצע אותן? וכי אין בידי משה את האמצעים ואת הכוחות לעשות זאת? ויתרה מכך, כיצד הקב"ה לא מאפשר למשה לבצע את אשר הואהטיל עליו מלכתחילה? וכי הקב"ה לא חס על כבודו של משה רבנו ובמיוחד לאחר שמשה מתחיל את שליחותו הראשונית ואת "הקריירה הציבורית" שלו בכישלון, כעדותו (סוף פרשת שמות, פרק ה', כ"ב – כ"ג): "למה הרעות(ה) לעם הזה, למה זה שלחתני?! ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה"?! אתמהא!

 

ותשובתנו הנחרצת: לא ולא! חס ושלום! אדרבא! השתלשלות המאורעות מעלה את קרנו של משה, הן בעיני אחיו היהודים והן בעיניו של פרעה ועבדיו עד כדי אמירת המשפט: "ה' – הצדיק ואני ועמי – הרשעים" (פרק ט', פסוק כ"ז), וממילא, הקריירה של משה כמושיע וכגואל נוסקת מעלה. משה, שעפ"י הזוהר הקדוש, מכונה "רעיא מהימנא ורחמנא" (=הרועה הנאמן והרחמן) ואשר המדרשים מתארים אותו שהיה "המשובח ואב לנביאים, אב למלאכים ואב למתפללים" (מדרש שוחר טוב א') ו"כל אשר משה גוזר הקב"ה מסכים עימו" (דברים רבה ה') בהליכותיו, במעשיו, באורחותיו הפרטיים והכלליים מלמדנו פרק חשוב בהלכות "הליכות ונימוסים", כמו למשל: ענווה, צניעות, רחמנות, אהבת ישראל, עזרה לזולת וכו'. ולא בכדי, הכינוי "משה רבנו" (ולא: משה הגואל, המצביא, המנהיג וכו') טרמינולוגית נצרב בתודעה היהודית לאורך ימי ההיסטוריה של עם ישראל. ובעניינינו הנדון,אנו למדים על העוצמה המוסרית האדירה של אחת מן המידות החשובות ביותר, מידת הכרת התודה שהייתה במשה. הכרת התודה היא דפוס התנהגות בסיסית אשר אמורה להיות מיושמת אצל כל בן אנוש. מידה שהיא אנטיתזה לכפיות טובה, או: לכפירות טובה (בלשון חז"ל). בניגוד לאדם הראשון ש"כפר בטובה" (בכך שאמר: "האשה אשר נתת עמדי", רש"י לבראשית ג', י"ב) ובניגוד לעם ישראל ש"כפרו בטובה" (בכך שאמרו: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", עפ"י מסכת עבודה זרה ה'.), הקב"ה באמצעות משה, ובטוחני, שהיה זה בהסכמתו של משה רבנו, משריש בנו מידה חשובה של הכרת התודה והודאה למי שמיטיב עמך, ואפילו הוא מעולם הדומם, בבחינת: "בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן" (במדבר רבה כ"ב, והעניין: כשאמר ה' למשה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" שלח אחרים לעשות זאת מפני שהמדיינים "אירחו" אותו כשברח מפני פרעה), כמאמרם: "אמר ר' תנחום: למה לא לקו המים ע"י משה? אמר לו הקב"ה: המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך" (שמות רבה ט'). מאותה סיבה בדיוק, אין משה מבצע את המכה השנייה, מכת הצפרדעים על ארץ מצריים, צפרדעים שבית הגידול שלהם היה במימי היאור, כמו שנאמר: "ושרץ היאור צפרדעים" (פרק ז', כ"ח). כמו כן, אין משה מבצע את מכת הכינים, מכה שדרשה ממנו "והך את עפר הארץ והיה לכינים בכל ארץ מצריים" (פרק ח', י"ב) מפני ש"לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי וטמנהו בחול" (רש" על אתר המצטט דברי חז"ל במדרש). וכבר אמר החכם מכל אדם בספרו: "משלם רעה תחת טובה, לא תמוש רעה מביתו (משלי י"ז, י"ג).

 

וזהו המקום לציין שכל הרעיון העומד מאחורי מצוות הבאת הביכורים לבית המקדש (כפי שאנו מצווים בתחילת פרשת "כי תבוא", דברים פרק כ"ו, ב') עפ"י "ספר החינוך" במצווה תר"ו, הוא: שהאדם לא יהא כפוי טובה להקב"ה שבירך אותו ואת אדמתו ביבול ובפירות, אלא, יכיר תודה לבוראו, כמאמרו: "בהיטיב אליו ה' יתברך… וזכה להביאם לבית אלוהינו… ראוי… כי הכל הגיע אליו מאת אדון בעולם, ויספר חסדיו…". הנמקה זו מבוססת על דברי המדרש (רש"י על אתר בשם ה"ספרי"): "ואמרת אליו" – "שאינך כפוי טובה". 

 

ולסיכום ייאמר: הבה ונחזיק טובה למושיען של ישראל, משה רבנו. הבה נלמד מהליכותיו המצוינות וניישם אותן "הלכה למעשה", שהרי אלה הן דרכיו של הקב"ה, בעצמו ובכבודו, ובעקבות זאת, יוקיר הקב"ה את מעשינו ונזכה לגאולה שלמה ב"עגלא ובזמן קריב", כמאמרו של הנביא: "כימי צאתך ממצריים, אראנו נפלאות", אמן ואמן!

 נכתב ע"י ד״ר מוטי גולן